הפודקאסט של עמרי פלד

מה קורה לילד שגדל ליד אדם שמסתכל עליו ורואה בו רק טוב? איזה ביטחון נבנה בו כשהוא מרגיש שהוא לא צריך להוכיח שום דבר כדי להיות אהוב? ואיך לוקחים את המבט הזה אל הילדים שלנו, אל הזוגיות ואל הקשר עם אלוהים?

לפרק 177 הזמנתי את הרבנית רחל בזק לשיחה על הורות, נשיות, השפעה ומערכת היחסים עם בורא עולם. שאלתי אותה איך זה לגדול בבית של גדול הדור, סבה, הרב הראשי לישראל, הרב מרדכי אליהו ע״ה. והיא סיפרה על אדם שאלפי אנשים הגיעו אליו לקבל עצה וישועה, אבל כשהנכדים נכנסו הביתה הכול זז הצדה. על סבא שהיה מכין לה חביתה, מגיש לה אוכל ומסתכל עליה באופן שהשאיר בה ידיעה עמוקה: יש בי טוב. יש בי נשמה גדולה. יש לי מה להביא לעולם.

מתוך הזיכרונות האלה נכנסנו לשאלה איך מגדלים ילדים. רחל סיפרה על המשפט שאבא שלה אמר לה: ״תגדלי אותם שיהיו נביאים״. ניסינו להבין מה המשמעות של המשפט הזה בתוך החיים. איך מפתחים בילד הקשבה פנימית, איך נותנים אמון בנשמה שלו, ומה קורה כשאנחנו מנסים לעזור לו באמצעות עוד הערה ועוד תיקון. שאלתי אותה גם על גבולות, ועל האפשרות לתת לילדים לעבור את המסע שלהם בלי שהפחד שלנו ינהל אותו.

משם הגענו לזוגיות. דיברנו על המקום של גבר ואישה בתוך הקשר, על נתינה וקבלה, על הרצון להשפיע ועל היכולת להישען. רחל הביאה את התפיסה שלמדה בבית, שלפיה אישה יכולה להיות חזקה ומשפיעה בעולם ובו בזמן להרשות לעצמה לבוא ברכות אל הזוגיות. שאלתי אותה גם על המקומות שבהם הדיבור הזה מעורר התנגדות, ועל האחריות של הגבר להיות אדם שאשתו יכולה לסמוך עליו ולשאת אליו עיניים.

אחד הדימויים שנשארו איתי מהשיחה הוא לוחות ושברי לוחות שמונחים יחד בארון. האם גם בתוך הקשר שלנו יש מקום לשברים? האם אפשר להביא אל האדם שאנחנו אוהבים את החיסרון שלנו, את המבוכה, את המקומות שבהם אנחנו לא עומדים בציפיות של עצמנו, ולדעת שיהיה להם מקום?

רחל סיפרה בכנות גם על הניסיון שלה להיות אמא מושלמת, ועל יום שישי אחד שבו הבת שלה אמרה לה שהיא שונאת את יום שישי. המשפט הזה גרם לה לעצור ולשאול איזו חוויה היא רוצה שהילדים שלה יקבלו מהשבת, ומה צריך להשתנות בבית כדי שזה יקרה. דיברנו על שחרור שליטה, על חלוקת אחריות ועל ההבדל בין להספיק את ההכנות לבין להכין את עצמנו למפגש.

נגענו גם בקשר שבין החוויה שלנו עם ההורים לבין האופן שבו אנחנו פוגשים את אלוהים. אילו ציפיות ופחדים אנחנו מביאים איתנו אל הקשר הזה, ואיך נפתחים לאפשרות שאנחנו אהובים יותר ממה שאנחנו מצליחים להרגיש.

מה הסוד של ספר הזוהר? אם כל אחד יכול לפתוח אותו ולקרוא, למה אנחנו עדיין קוראים לו סוד?

ד״ר יחיאל הררי הגיע לפודקאסט לשיחה על ספר הזוהר, קבלה והחסידות, ועל השאלה מה כל זה מבקש מאיתנו בתוך החיים. מה פירוש ״אין עוד מלבדו״ כשיש בית שצריך להחזיק, עבודה שצריך לעשות ואדם קרוב שמבקש שנראה אותו? מה זה לגלות אינסוף בתוך עולם שבו כמעט הכול מרגיש מוגבל?

דיברנו על החיפוש אחר הייעוד שלנו, ועל האפשרות שהבהירות שאנחנו מחכים לה תגיע רק אחרי שנתחיל ללכת. על ההבדל הדק שבין אהבה לריצוי, בין ענווה לחוסר אמונה בעצמנו, ובין הידיעה שיש לנו משהו מיוחד לתת לבין הצורך שמישהו יאשר לנו שאנחנו מיוחדים.

ניסינו להבין איך אפשר להכיר בכוחות שלנו ובאותו זמן לזכור שקיבלנו אותם כדי להביא משהו לעולם. למה לפעמים גם כשאנחנו נותנים למישהו אחר, אנחנו עדיין עסוקים בעיקר בשאלה איך הוא רואה אותנו? ומה משתנה כשבמקום לשאול כל הזמן ״מה איתי?״ אנחנו מתחילים לשאול ״מה צריכים ממני כאן?״

דרך סיפורים מהזוהר, אברהם, משה, יונה ודוד, חזרנו אל התנועה שבין הסתגרות לאחריות. אל האפשרות לפגוש את ה׳ בתוך שיחה, בתוך זוגיות, בתוך הדברים שאנחנו עושים בכל יום. להיות עם אדם אחר בלי למדוד בכל רגע איך אנחנו נראים בעיניו.

ובסוף הגענו למשפט אחד מתוך הזוהר שנשאר איתי: ״אני לא בעל הבית ואתם לא אורחים״. שום דבר כאן לא מובן מאליו, ובכל זאת יש לנו כאן תפקיד. איך חיים עם שתי הידיעות האלה יחד? ואיך הן יכולות לשנות את הדרך שבה נעבור את היום?

אם אלוהים הוא שלם, מדוע העולם שברא מלא בפערים, בחוסר ובסבל? ומה אם דווקא המרחק בין המציאות לבין השלמות הוא המקום שבו מתחיל התפקיד שלנו?

בפרק הזה אירחתי את ספי גלדצהלר לשיחה על ספר בראשית, בעקבות משנתו של מניטו, הרב יהודה ליאון אשכנזי. התחלנו במילה הראשונה בתורה ובאפשרות לקרוא אותה כשאלה על תכלית הבריאה: בשביל מה נבראו השמיים והארץ? מתוך הקריאה הזאת בחנו את סיפור הבריאה כתיאור של היחס בין התוכנית האלוהית לבין המציאות המתהווה, ואת משמעות האחריות האנושית בתוך היחס הזה.

דיברנו על האור שנברא לפני השמש, על הצמצום שמאפשר לאדם להתקיים בפני עצמו ועל ההבדל בין שלמות נתונה לבין שלמות שנבנית באמצעות בחירה. דרך הפער בין ״עץ פרי״ ל״עץ עושה פרי״ עסקנו במרחק שבין הדרך למטרה: מדוע אנחנו מסוגלים לרצות את התוצאה ובכל זאת לסבול מכל מה שנדרש כדי להגיע אליה? דרך מדרש מיעוט הלבנה בחנו כיצד ההשוואה לאחרים מקטינה את תחושת הערך שלנו, גם כשיש לנו אור משל עצמנו.

בהמשך עסקנו בפרשנות של ספי לנחש הקדמוני, בהבחנה בין האדם הטבעי לאדם המוסרי ובמשמעות של צלם אלוהים. שאלנו גם מדוע היום השביעי אינו מסתיים בנוסח ״ויהי ערב ויהי בוקר״, ומה משתנה כשקוראים את ההיסטוריה האנושית כהמשך של יום הבריאה הזה.

השיחה התרחבה לניצ׳ה, ליחסים בין תורה למדע, להבדלים בתפיסת הגאולה בין הדתות ולמקומה של שיבת ציון במהלך התיקון. השאלה שחזרה לאורך הפרק הייתה מה נדרש מאדם בעולם שעדיין הולך ונשלם: כיצד לתת מקום לאחר, לבחור במוסר ולמצוא משמעות גם בדרך, כשהתוצאה עוד רחוקה. מתוך כך חזרנו אל בראשית כדי לברר מה נשאר בידינו לעשות.

מהי מדינה יהודית, ואיזו אחריות נובעת מההגדרה הזאת? את השיחה עם השר בן גביר פתחתי בשאלה הזאת, כדי להבין מה עומד מאחורי תפיסת העולם שלו: מהבית שבו גדל והחזרה בתשובה, דרך היחס שלו למסורת ולחילונים, ועד הדמות המקראית שהוא מבקש ללמוד ממנה כיצד להנהיג.

בן גביר מתאר יהדות שאינה נמדדת רק בכיפה ובשמירת מצוות, אלא גם ביחס לאנשים, בחמלה כלפי החלש ובנכונות להגן על עם ישראל. מתוך הדברים האלה שאלתי אותו על התנגדותו לעסקאות הכוללות שחרור מחבלים. רציתי להבין כיצד הוא חווה את ההחלטה: האם התלבט, מה מקום הרגש בשיקולים שלו, ואיך הוא מתמודד עם הדרישה להשיב אדם הביתה מול הסכנה שהוא מייחס למחיר השחרור.

בהמשך שאלתי אותו מה היה עושה אילו בנו היה חטוף. כאן השיחה נגעה במתח שבין אחריות של אב לאחריות של מנהיג. בנו משרת ביחידה מיוחדת, והוא מתאר מצבים שבהם ההחלטות שהוא מקבל נוגעות גם לסיכון האישי של הילד שלו. השאלה היא כיצד אדם מחזיק את שתי האחריויות האלה, ומה הוא מבקש מעצמו כשהן מתנגשות.

דוד המלך חוזר בשיחה כמודל שמחבר רכות ונחישות. דיברנו על האפשרות לשמור על חמלה כשמחזיקים בכוח, על תפילה בזמן קבלת החלטות ועל המשמעות שהוא מייחס להר הבית. שאלתי גם כיצד התפקיד משנה אותו, מה מחזיר אותו לקרקע, ואיך נראים הבית ושולחן השבת שלו.

לקראת הסיום חזרנו לזהותה של המדינה ולשאלה מה עומד להכרעה בבחירות. לאורך הפרק ניסיתי להבין כיצד בן גביר מחבר בין אמונה, משפחה והנהגה, ואיך החיבור הזה מתבטא בהחלטות שהוא מקבל.

מה התפקיד של ראש ממשלה במדינת ישראל? בשאלה הזאת פתחתי את השיחה עם משה פייגלין. הוא השיב: ביטחון. לשמור על עם ישראל ולאפשר לו להגשים את ייעודו בארצו. משם נכנסנו לשאלה שמלווה את הפרק כולו: מה הקשר בין הזהות שלנו לבין האופן שבו אנחנו מנהלים מדינה ומלחמה.

פייגלין מציג את הקונספציה כתפיסת עולם רחבה שממנה נגזרות החלטות מדיניות וצבאיות. לטענתו, הניסיון לייצר ישראליות שמחליפה את הזהות היהודית עומד בבסיס הסכמי אוסלו, תפיסת ״הווילה בג׳ונגל״ והתלות באישור מוסרי ומדיני מבחוץ. מתוך ההבחנה הזאת דיברנו על הסברה, ריבונות, היחסים עם ארצות הברית והפער שהוא מזהה בין הגבורה של הציבור לבין דרך הפעולה של ההנהגה.

שאלתי אותו מה יעשה אם יהיה שר הביטחון. הוא פירט את השינויים שהוא מבקש להוביל בקוד האתי, בפיקוד, בבניין הכוח ובהוראות הפתיחה באש. דיברנו גם על הביקורת שלו כלפי נתניהו ומפלגות הימין, ועל ההבדל בין הישגים בתוך מדיניות קיימת לבין שינוי הכיוון שלה.

בהמשך שאלתי איך האפשרות לחזור לכנסת משפיעה עליו. התשובה שלו הייתה תחושה כבדה של אחריות. הוא דיבר על התפילה להצליח לשנות, על הוויתורים שכבר עשה ועל הצורך להבחין בין פשרה שמאפשרת פעולה לבין ויתור שמבטל את השליחות.

דרך הסיפור על שיחה עם אשתו ציפי, נכנסנו גם למחיר המשפחתי והאישי של עמידה על עמדה. לקראת הסיום דיברנו על דיור, קרקעות ויוקר המחיה, ועל הקשר שהוא רואה בין חירות לבין עצמאות כלכלית. לאורך השיחה חזרנו למתח שבין אמונה ברורה לבין מציאות פוליטית שמחייבת הכרעות בפרטים: איך מתרגמים תפיסת עולם למדיניות, מתי אפשר להתפשר, ואיפה עובר הגבול שמעבר לו אדם כבר אינו יכול להיות שותף.