הפודקאסט של עמרי פלד

מהי מדינה יהודית, ואיזו אחריות נובעת מההגדרה הזאת? את השיחה עם השר בן גביר פתחתי בשאלה הזאת, כדי להבין מה עומד מאחורי תפיסת העולם שלו: מהבית שבו גדל והחזרה בתשובה, דרך היחס שלו למסורת ולחילונים, ועד הדמות המקראית שהוא מבקש ללמוד ממנה כיצד להנהיג.

בן גביר מתאר יהדות שאינה נמדדת רק בכיפה ובשמירת מצוות, אלא גם ביחס לאנשים, בחמלה כלפי החלש ובנכונות להגן על עם ישראל. מתוך הדברים האלה שאלתי אותו על התנגדותו לעסקאות הכוללות שחרור מחבלים. רציתי להבין כיצד הוא חווה את ההחלטה: האם התלבט, מה מקום הרגש בשיקולים שלו, ואיך הוא מתמודד עם הדרישה להשיב אדם הביתה מול הסכנה שהוא מייחס למחיר השחרור.

בהמשך שאלתי אותו מה היה עושה אילו בנו היה חטוף. כאן השיחה נגעה במתח שבין אחריות של אב לאחריות של מנהיג. בנו משרת ביחידה מיוחדת, והוא מתאר מצבים שבהם ההחלטות שהוא מקבל נוגעות גם לסיכון האישי של הילד שלו. השאלה היא כיצד אדם מחזיק את שתי האחריויות האלה, ומה הוא מבקש מעצמו כשהן מתנגשות.

דוד המלך חוזר בשיחה כמודל שמחבר רכות ונחישות. דיברנו על האפשרות לשמור על חמלה כשמחזיקים בכוח, על תפילה בזמן קבלת החלטות ועל המשמעות שהוא מייחס להר הבית. שאלתי גם כיצד התפקיד משנה אותו, מה מחזיר אותו לקרקע, ואיך נראים הבית ושולחן השבת שלו.

לקראת הסיום חזרנו לזהותה של המדינה ולשאלה מה עומד להכרעה בבחירות. לאורך הפרק ניסיתי להבין כיצד בן גביר מחבר בין אמונה, משפחה והנהגה, ואיך החיבור הזה מתבטא בהחלטות שהוא מקבל.

מה התפקיד של ראש ממשלה במדינת ישראל? בשאלה הזאת פתחתי את השיחה עם משה פייגלין. הוא השיב: ביטחון. לשמור על עם ישראל ולאפשר לו להגשים את ייעודו בארצו. משם נכנסנו לשאלה שמלווה את הפרק כולו: מה הקשר בין הזהות שלנו לבין האופן שבו אנחנו מנהלים מדינה ומלחמה.

פייגלין מציג את הקונספציה כתפיסת עולם רחבה שממנה נגזרות החלטות מדיניות וצבאיות. לטענתו, הניסיון לייצר ישראליות שמחליפה את הזהות היהודית עומד בבסיס הסכמי אוסלו, תפיסת ״הווילה בג׳ונגל״ והתלות באישור מוסרי ומדיני מבחוץ. מתוך ההבחנה הזאת דיברנו על הסברה, ריבונות, היחסים עם ארצות הברית והפער שהוא מזהה בין הגבורה של הציבור לבין דרך הפעולה של ההנהגה.

שאלתי אותו מה יעשה אם יהיה שר הביטחון. הוא פירט את השינויים שהוא מבקש להוביל בקוד האתי, בפיקוד, בבניין הכוח ובהוראות הפתיחה באש. דיברנו גם על הביקורת שלו כלפי נתניהו ומפלגות הימין, ועל ההבדל בין הישגים בתוך מדיניות קיימת לבין שינוי הכיוון שלה.

בהמשך שאלתי איך האפשרות לחזור לכנסת משפיעה עליו. התשובה שלו הייתה תחושה כבדה של אחריות. הוא דיבר על התפילה להצליח לשנות, על הוויתורים שכבר עשה ועל הצורך להבחין בין פשרה שמאפשרת פעולה לבין ויתור שמבטל את השליחות.

דרך הסיפור על שיחה עם אשתו ציפי, נכנסנו גם למחיר המשפחתי והאישי של עמידה על עמדה. לקראת הסיום דיברנו על דיור, קרקעות ויוקר המחיה, ועל הקשר שהוא רואה בין חירות לבין עצמאות כלכלית. לאורך השיחה חזרנו למתח שבין אמונה ברורה לבין מציאות פוליטית שמחייבת הכרעות בפרטים: איך מתרגמים תפיסת עולם למדיניות, מתי אפשר להתפשר, ואיפה עובר הגבול שמעבר לו אדם כבר אינו יכול להיות שותף.

איך אדם שמחזק אחרים מתמודד עם הימים שבהם הוא עצמו מרגיש שבור?

אור אביגזר הגיע לשיחה אחרי יום כיפור שבו, לדבריו לא הפסיק לבכות. אנשים רואים אותו עומד מול קהל ומדבר על אמונה, אבל לא רואים את השנים הקשות שעבר, את הימים שבהם אין לו כוח לדבר עם אף אחד, או את הדרך שבה הוא מדבר לפעמים אל עצמו. ביום כיפור הוא ביקש סליחה על המעשים שלו, וגם על הפעמים שבהן השפיל את עצמו והיה קשה עם עצמו יותר מדי.

דווקא מתוך המקום הזה הוא מצליח לחזק אחרים. אור מספר על הרצאה שאליה הגיע אחרי שלושה ימים שבהם כמעט לא רצה לצאת מהבית. הוא בא לחזק את הקהל, אבל כשדיבר מתוך מה שעבר עליו, הרגיש שהוא גם מחזק את עצמו.

משם השיחה מגיעה לשמחה. רבי נחמן אומר ״מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד״, אבל איך עושים את זה ביום שבו שום דבר לא מסתדר? מה משתנה כשיש כסף, זוגיות או הצלחה, אבל הראש עדיין מחפש את הדבר הבא שחסר? השיחה עוברת דרך המחשבות שמנהלות אותנו, דרך המאבק ביצר הרע ודרך הקריאה בפרק ל״ו בתהילים.

בסוף עולה ההבדל בין רגע שבו מרגישים ״באורות״ לבין יום שלישי רגיל. יום כיפור, תפילה או נסיעה לאומן יכולים לפתוח את הלב. אבל כדי שמשהו מזה יישאר, צריך לבנות כלי גם אחרי שההתרגשות עוברת.

על מה בכה אור כל יום כיפור? למה הוא ביקש סליחה גם מעצמו? האם אפשר לחזק אחרים דווקא מתוך מה שחסר לנו? איך אפשר להיות בשמחה כשיש כאב אמיתי? ומה עושים ביום שאחרי שהאורות נגמרים?

למה בתקופה שבה כולנו מדברים על זוגיות, מודעות ואינטימיות, נעשה קשה כל כך לבנות מערכת יחסים ולהישאר בתוכה?

נפגשתי עם רן שריג לשיחה ישירה על המשבר שמתחולל כיום בין גברים לנשים. דיברנו על אחוז הגירושים הגבוה, על נשים שיוזמות את רוב הליכי הפרידה, על גברים שאיבדו את תחושת התפקיד והנחיצות שלהם, ועל דור שלם שמגיע אל האהבה כשהוא מותש, חשדן ומלא בחרדת ביצוע.

רן טוען שנשים התקדמו בעשורים האחרונים מבחינה כלכלית, מקצועית ותודעתית, בזמן שגברים רבים נותרו מבולבלים ביחס לזהות ולתפקיד שלהם. אבל השיחה אינה ניסיון להאשים צד אחד. היא עוסקת בעסקה ששני הצדדים כבר אינם בטוחים שכדאי להם להיכנס אליה. נשים אינן מוכנות לשאת לבדן גם את התפקידים הישנים וגם את דרישות העולם החדש. גברים מרגישים שפחות זקוקים להם, אך עדיין מצפים מהם לשלם את המחירים הישנים של הגבריות.

דיברנו גם על פורנו, אפליקציות היכרויות, רשתות חברתיות והאופן שבו הפכנו בני אדם לרשימת קריטריונים. במקום להיפגש באמת, אנחנו מגיעים לדייט כמו לראיון עבודה. במקום להיות נוכחים בתוך הקשר, אנחנו יושבים זה לצד זה ושוקעים בשני פידים נפרדים.

בחלקה השני של השיחה ניסינו להבין מה עדיין יכול להציל את האהבה. דיברנו על זוגיות כהזדמנות לתיקון פצעי הילדות, על אינטימיות כיכולת להיות חלש ליד אדם אחר, ועל האפשרות לבחור בבן או בת הזוג גם כשהם כבר אינם גורמים לנו להרגיש כפי שקיווינו.

אולי זו השאלה האמיתית של הפרק: האם אנחנו מחפשים אדם לאהוב, או אדם שיגרום לנו לאהוב את עצמנו?

בראש השנה לא נשאלת רק השאלה מה עשינו בשנה החולפת, אלא שאלה יסודית יותר: האם אנחנו ממלאים את התפקיד שלשמו קיבלנו חיים. לפי האדמו״ר מסלונים, הדין של ראש השנה אינו מסתכם בחלוקה בין צדיקים לרשעים. האדם נדרש לברר האם הוא משתמש בכישרונות שניתנו לו כדי להוציא את השליחות שלו לעולם. כלומר עצם זה שקיבלנו שנה נוספת זה אומר שהקב״ה עדיין מאמין בנו, שבשנה הבאה נממש את השליחות שלנו.

בשיחה עם משה שרון ניסינו להבין את המהלך השלם של חגי תשרי: חודש אלול מוקדש לבירור הרצון, ראש השנה מעביר את הרצון אל המחשבה ומבקש מן האדם לבנות לעצמו ראש שונה, ביום כיפור המחשבה מקבלת דיבור באמצעות הווידוי והתפילה ובסוכות היא יורדת אל המעשה. כך נוצרת קומה שלמה של רצון, מחשבה, דיבור ומעשה.

דיברנו גם על משמעות ההמלכה וזו אולי התובנה הגדולה שיצאתי איתה: הקב״ה לא זקוק שנכתיר אותו למלך. ההמלכה היא עבורנו. כדי שנכניס אותו אל המקומות שבהם אנחנו רגילים לפעול כאילו המציאות מתחילה ונגמרת בנו: בזוגיות, בכסף, בכעס, באכילה וביחס שלנו לאנשים אחרים.

מכאן הגענו להמתקת הדינים. בקשת הסליחה אינה ניסיון לשכנע את אלוהים לסלוח, אלא דרישה מן האדם להיעשות בעצמו מסוגל לסליחה. האופן שבו אנחנו דנים אחרים נעשה לאמת המידה שבתוכה אנחנו חיים. ראש השנה מזמין אותנו לברר מה אנחנו באמת רוצים, על מי אנחנו עדיין מחזיקים דין, והאם השנה שקיבלנו תהפוך לעוד שנה שחלפה או לשנה שבה מילאנו את הסיבה שבגללה אנחנו כאן.