הפודקאסט של עמרי פלד

בראש השנה לא נשאלת רק השאלה מה עשינו בשנה החולפת, אלא שאלה יסודית יותר: האם אנחנו ממלאים את התפקיד שלשמו קיבלנו חיים. לפי האדמו״ר מסלונים, הדין של ראש השנה אינו מסתכם בחלוקה בין צדיקים לרשעים. האדם נדרש לברר האם הוא משתמש בכישרונות שניתנו לו כדי להוציא את השליחות שלו לעולם. כלומר עצם זה שקיבלנו שנה נוספת זה אומר שהקב״ה עדיין מאמין בנו, שבשנה הבאה נממש את השליחות שלנו.

בשיחה עם משה שרון ניסינו להבין את המהלך השלם של חגי תשרי: חודש אלול מוקדש לבירור הרצון, ראש השנה מעביר את הרצון אל המחשבה ומבקש מן האדם לבנות לעצמו ראש שונה, ביום כיפור המחשבה מקבלת דיבור באמצעות הווידוי והתפילה ובסוכות היא יורדת אל המעשה. כך נוצרת קומה שלמה של רצון, מחשבה, דיבור ומעשה.

דיברנו גם על משמעות ההמלכה וזו אולי התובנה הגדולה שיצאתי איתה: הקב״ה לא זקוק שנכתיר אותו למלך. ההמלכה היא עבורנו. כדי שנכניס אותו אל המקומות שבהם אנחנו רגילים לפעול כאילו המציאות מתחילה ונגמרת בנו: בזוגיות, בכסף, בכעס, באכילה וביחס שלנו לאנשים אחרים.

מכאן הגענו להמתקת הדינים. בקשת הסליחה אינה ניסיון לשכנע את אלוהים לסלוח, אלא דרישה מן האדם להיעשות בעצמו מסוגל לסליחה. האופן שבו אנחנו דנים אחרים נעשה לאמת המידה שבתוכה אנחנו חיים. ראש השנה מזמין אותנו לברר מה אנחנו באמת רוצים, על מי אנחנו עדיין מחזיקים דין, והאם השנה שקיבלנו תהפוך לעוד שנה שחלפה או לשנה שבה מילאנו את הסיבה שבגללה אנחנו כאן.

אירחתי את שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ לשיחה על הייעוד של מדינת ישראל ועל הקשר שבין השיבה לארץ לבין השיבה לסיפור היהודי. השאלה שהניעה את השיחה אינה רק כיצד נשמור על המדינה, אלא איזו חברה אנחנו מבקשים לבנות בה, ומה היא נועדה להביא לעולם. איך אמורה להיראות מדינה יהודית בעיניים של סמוטריץ׳?

בשיחה עלתה תפיסה שלפיה הקמת המדינה אינה נקודת ההתחלה של הסיפור שלנו, וגם אינה נקודת הסיום שלו. היא האפשרות לשוב ולממש בחיים לאומיים את מה שנשמר במשך דורות בלימוד, בתפילה ובציפייה: לבנות חברה שהכלכלה, הביטחון, התרבות והיחסים בין אנשיה מבטאים תפיסה של מוסר, צדק ואחריות. מתוך המבט הזה, השגשוג החומרי אינו נפרד מן הייעוד הרוחני. הוא מאפשר לו לקבל צורה ממשית בחייה של מדינה.

סמוטריץ׳ חוזר למשל הכרם שבספר הכוזרי כדי להסביר מדוע התהליך הזה קשור דווקא לארץ ישראל. כשם שהגפן זקוקה לקרקע המתאימה לה, כך, בתפיסתו, העם זקוק לארצו כדי להביא את כוחותיו לידי מימוש. הארץ אינה רק המקום שבו אפשר להתגונן מפני רדיפות. היא המקום שבו עם ישראל יכול לפתח חיים עצמאיים ולברר מה יש לו לתת לאנושות.

מכאן עולה גם שאלת השותפות בין חלקי העם. אם יש למדינה ייעוד משותף, ההבדלים בינינו אינם בהכרח מכשול בדרך אליו. בניין הרוח, פיתוח הכלכלה, היצירה וההגנה על הארץ יכולים להיתפס כתרומות שונות לאותה משימה.

מתחת לשיחה נמצאת ההבחנה בין הזכות להיות כאן לבין האחריות הנובעת ממנה. החזרה לארץ אינה מסתיימת בהשגת ריבונות; היא מחייבת לברר למה הריבונות תשמש. מה פירוש להיות אור לגויים כשמנהלים מדינה, ואיך הופכים את הזיכרון היהודי מתשובה לשאלה מאין באנו לתביעה ביחס לחברה שאנחנו בונים כאן ולדרך שבה נחיה יחד.

ראש השנה נתפס בדרך כלל כיום של התחלות, בקשות והחלטות לשנה הבאה. השיחה עם אלעד בן אלול ביקשה להגיע אל השאלה הקודמת לכל אלה: לשם מה העולם נברא, ומה תפקידו של האדם בתוך הבריאה.

דיברנו על האפשרות שהעולם כולו אינו התכלית אלא התפאורה של מערכת יחסים. השפע, הטבע, הכסף, הארץ ואפילו החיים עצמם מקבלים משמעות רק כאשר הם נעשים אמצעים שדרכם האדם מזהה את מי שנתן אותם. בדומה לחתונה שאיבדה את משמעותה לאחר שהכלה הסתלקה, גם הבריאה נעשית אוסף של חפצים חסרי תכלית כאשר האדם אינו נענה לקשר שלשמו נבראה.

מתוך כך ניסינו להבין את פעולת ההמלכה של ראש השנה. אלוהים אינו זקוק לאדם כדי להתקיים, אבל המלכות אינה יכולה להתגלות ללא מי שבוחר במלך. האדם נברא כנפרד כדי שהאחדות עם הבורא לא תהיה מצב כפוי אלא תוצאה של בחירה. לכן יראת שמיים אינה רק פחד או ציות. היא היכולת לראות את נוכחותו בתוך מה שנראה עצמאי, מקרי וגשמי.

השיחה נגעה גם במשמעות העמוקה של התשובה. חרטה המבוססת על פחד מעונש עדיין משאירה את האדם במרכז. הוא מצטער משום שהחטא פגע בו. תשובה עמוקה מתחילה כאשר השאלה משתנה: לא מה יקרה לי בגלל מה שעשיתי, אלא במי פגעתי ומה התרחש בתוך הקשר. החטא חמור לא רק מפני שהוא מזיק לאדם, אלא מפני שהוא מבטא חיים שבהם האדם הפסיק לראות את הבורא.

לכן השאלה של ראש השנה אינה רק אם ניכתב בספר החיים. השאלה היא בשביל מה אנחנו מבקשים להמשיך לחיות. האם כדי לצבור עוד חוויות, הישגים ורכוש, או כדי להשתמש בחיים שניתנו לנו לשם הדבר היחיד שנותר בידינו: לראות את אלוהים, לבחור בו ולהפוך את העולם למקום שבו מלכותו יכולה להתגלות.

בפרק החדש אירחתי את אמיר בר חיים, שבנוסף להיותו מנהל עמותת אלין בית נועם הוא גם חבר ילדות שלי. העמותה מפעילה מרכז יום עבור אנשים בוגרים עם מוגבלות שכלית ופיזית מורכבת ופועלת לקידום השתלבותם בחברה.

השיחה נגעה בפעילות של העמותה, אבל השאלה העמוקה שעלתה ממנה הייתה כיצד החברה קובעת מי יכול להשתייך אליה. אנחנו רגילים להתייחס למוגבלות כתכונה של האדם: הגוף שלו אינו מתפקד באופן המקובל, התקשורת שלו איטית או שהוא זקוק לאחרים כדי לבצע פעולות בסיסיות. אלא שהמוגבלות נוצרת גם מתוך חברה שתוכננה עבור אדם עצמאי, מהיר ויעיל, ומרחיקה מתוכה את מי שאינו עומד בתנאים האלה.

דרך הפעילות של העמותה התברר כי לא מספיק לספק לאדם טיפול סיעודי ולאפשר לו להתקיים. בני אדם זקוקים למסגרת, למערכות יחסים, ליכולת להשמיע קול ולסיבה לקום בבוקר. ההבדל בין טיפול לבין חיים בעלי משמעות נמצא בדיוק במרחב הזה.

דיברנו גם על המודל החברתי של מוגבלות, שאינו מבקש לתקן את האדם אלא לשנות את החברה שסביבו. על הצורך לבנות מרחבים שמתאימים מלכתחילה לאנשים שונים, במקום לייצר עבורם כניסה צדדית. ועל האופן שבו המפגש עם אדם שזקוק לשתי דקות כדי לומר מילה אחת חושף את חוסר הסבלנות של החברה הרגילה.

האם מוגבלות נמצאת באדם או בסביבה שנבנתה בלעדיו? מדוע המדינה מממנת קיום אבל לא בהכרח חיים בעלי משמעות? מה המתנדב מקבל מהאדם שהוא מגיע לעזור לו? האם אפשר לבנות חברה שאינה מודדת אדם לפי עצמאותו ותפוקתו? ומה צריך להשתנות כדי שאנשים עם מוגבלות לא יידרשו עוד לחיות בשוליים?

הרב יובל אשרוב חוזר לפודקאסט בפעם השנייה, לשיחה שמנסה לברר מהי גאולה בלי להסתפק בתיאורים של משיח, ניסים או שינוי היסטורי. הטענה המרכזית בפרק היא שגאולה איננה מעבר למקום אחר, אלא חזרה של האדם אל המקור שלו. לכן הגלות העמוקה ביותר אינה גלות גיאוגרפית, אלא מצב שבו אדם חי מתוך תפיסות מצומצמות, מזהה את עצמו עם הגוף, עם האגו ועם הצורך בסיפוק מיידי, ואינו מכיר את הכוחות שפועלים בתוכו.

מתוך ההגדרה הזאת השיחה עוברת מן האדם היחיד אל החברה הישראלית. הפירוד הפוליטי, המאבק על שליטה, המשבר בזוגיות והשנאה בין קבוצות מוצגים כביטויים שונים של אותו עיקרון: הרצון של כל אדם להיות זה שקובע. לפי הרב אשרוב, הגאולה אינה יכולה להופיע בתוך מציאות כזאת, משום שהכלי שמסוגל להכיל אותה הוא חיבור ממשי בין חלקי העם.

שוחחנו על דמותו של המשיח, על הקשר בין ענווה ליכולת להנהיג, על הנשמה הכללית המשותפת לעם ישראל ועל האפשרות שהמשיח לא יכפה סדר חדש, אלא ילמד את בני האדם לראות את המציאות באופן אחר. מכאן עולה אחת הטענות המעניינות בפרק: הטכנולוגיה, האינטרנט והבינה המלאכותית אינם בהכרח ניגוד לגאולה. הם מרחיבים את גבולות התודעה ומרגילים את האדם לכך שדברים שפעם נחשבו בלתי אפשריים יכולים להתרחש.אבל הרחבת התודעה אינה מספיקה. אור ללא כלי מסתלק במהירות. לכן המבחן של הדור אינו כמה ידע, כוח וטכנולוגיה הוא מסוגל לייצר, אלא האם הוא מסוגל להפוך אותם להשפעה, לאחדות ולידיעת אלוהים. הגאולה, במובן הזה, כבר מתחילה. השאלה היא האם אנחנו מכינים לה מקום.